<h1>תניא רבתי סימן י"ט</h1>
<h2>דף יז:</h2>
וכתב מורי הרב חביבי רבי יהודה בר בנימין הרופא ז"ל שאם תפר הנכרי בגדיו של ישראל בקבולת, שמותר ללובשן בשבת, מאחר שנתנם לו לתפור מבעוד יום. וכן שמע מפי הר' מאיר ז"ל. אבל הר' אביגדור ז"ל אוסר לישראל להשתמש בהן בשבת.
כל מלאכת ישראל שעושה אותה הנכרי בשבת בביתו של נכרי והיא מלאכת תלוש והנכרי עושה אותה בקבלנות שעושה אותה כל זמן שירצה מותר עם השמש. ואף על פי שעושה אותה הנכרי בשבת אינה נקראת מלאכת ישראל אלא מלאכת נכרי. אבל אם שוכר הנכרי לימים בין שכרו מבעוד יום בין שכרו משחשיכה. בין עושה אותה בחנם בין שעושה אותה בשכר, ואפילו בתלוש ואפילו בביתו של נכרי אסור, שכיון שהוא שכיר ליום (שבת) מלאכת ישראל נקראת. וכן מלאכה שעושה הנכרי בביתו של ישראל בכל ענין אסור בין בשכיר בין בקבולת, בין בתלוש בין במחובר בין מבעוד יום בין משחשיכה, שכיון שעושה אותה בביתו של ישראל בודאי נקראת מלאכת ישראל. וכן הוא בירושלמי [שבת פ"א ה"ח].
<h2>דף יח:</h2>
ומצאתי בשם רבינו האי גאון ז"ל שמותר ליתן סוס או פרד או חמור או גמל לנכרי שירעה אותם ויניחם אצלו ביו"ט, והנכרי רוכב עליהן ועושה בהן צרכיו. ובלבד שלא ימתין שכירות מן הנכרי.
<h2>דף יט.</h2>
מצאתי בשם בעל התרומה שאסור לילך בספינה בשבת ואפילו נכנס בה מערב שבת. ורבינו ישעיה כתב אפי' לא נכנס בספינה אלא עם השמש מותר. וכן כתב בעל עשרת הדברות, כל היכא דקנה ליה שביתה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגיי, דמא לי מבעוד יום ומה לי שלשה ימים קודם השבת, הלכך שפיר דמי. ובשם רבינו שלמה ז"ל מצאתי שמותר ליכנס בשבת בספינה ולצאת חוץ לתחום ולטלטל לתוכה, כיון ששבת באויר מחיצות מבעוד יום. ובשם הר' אביגדור מצאתי הנכנס בספינה מערב שבת אל יצא מתוכה משחשיכה שמא יצא ממנה וירצו ליסע, ולא יוכל עוד לחזור בתוכה דהוה ליה כיוצא לדעת חוץ לתחום. וכן מצאתי לגאון אחר ז"ל. ספינה הקשורה במחוז ולן בה יהודי בשבת וכסבור שילך בשבת ונתקלקל העת וחזרה, אסור לצאת ממנה בשבת. והחבר רבי צדקיה כתב בספר שבולי הלקט, ומסתברא דהא דאמר אסור לצאת ממנה בשבת כשנסעה. דוקא כשיצאה חוץ לתחום אלפים אמה. אבל אם לא יצאה חוץ לתחום מותר לצאת ממנה אף על פי שנסעה.
<h2>דף לט:</h2>
ואסור לאדם לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ואפילו הוחמו מערב שבת ואפילו בקרקע. אבל בחמי בראשית כגון חמי טבריא ודוגמתן דוקא בקרקע מותר. אבל פניו ידיו ורגליו מותר ואפילו בכלי.
<h2>דף מג:</h2>
ומצילין את המת מפני הדליקה בשבת, ועושין מחיצה למת בשביל החי. ואין עושין מחיצה למת בשביל המת. כיצד מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבין בצדו. חם להם מלמטה. זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה. חם להם מלמעלה. מביאין מחצלת ופורסין עליה וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו. ונמצאת מחיצה עשויה מאליה. ואם אין שם דבר לעשות מחיצה. מניח על המת ככר או תינוק ומטלטלין אותו. ומסתברא אם היה המת מוטל בבזיון ברשות הרבים או במקום מפולת. שמותר להוליכו על ידי נכרים. ואם היה בכרמלית אפילו ע"י ישראל משום כבוד הבריות. כך מצאתי בספר שבולי הלקט.
<h2>דף נא.</h2>
ואם עשה אדם דבר היתר בסיס לדבר האסור על דעת להיות שם האיסור כל השבת, אפילו אם נפל האיסור מעל ההיתר אסור לטלטל את ההיתר. לפי שנעשה בסיס לדבר האסור, כך מצאתי בשם בעל התרומה ז"ל. אבל אם עשאו בסיס לדבר האסור על דעת לנער האיסור בשבת מנערו ומותר.
<h2>דף נא:</h2>
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה. יוצא הגמל באפסר (רסן) והאנקה בחטם (טבעת בחוטמה) הדלובקס בפרומביא (רסן ברזל) והסוס בשיר (אצעדה סביב הצואר) וכל בעלי השיר כגון כלבים של ציידים יוצאין בהם בין כרוכים בין נמשכין. רבי ישמעאל אומר ארבע בהמות יוצאות באפסר בשבת. הסוס והפרד, הגמל והחמור. ירושלמי [שבת פ"ה ה"א] אמר רבי חזקיה סימנא (זכריה י"ד) וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור. רב אמר הלכה כר' ישמעאל. כלל הדברים כל נטירותא יתירתא משאוי הוא ואסור לצאת בו בין לנוי בין לשמור. בספר התרומה פרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה בין לנוי בין לשמור. לפי שאינה צריכה שמירה שלא תברח. אבל עגלים מותרין לצאת בחבל. לפי שצריכין שמירה ובורחין יותר מפרה גדולה.
<h2>דף נג.</h2>
ואם נצטנן החמור מותר לתת עליו המרדעת כדי לחממו, לפי שיש לו צער (בעלי חיים) הרבה. דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה. אבל אם נצטנן הסוס אסור ליתן עליו המרדעת. יש מפרשין שהיא אותה שמשימין אותה תחת האוכף הנקרא סודורא. אבל רבינו שלמה ז"ל פירש בשטיי"ל בלע"ז.
<h2>דף נג:</h2>
ומותר להסיר גלדי מכה וגלדי צואה. אפילו משום תענוג. ולבהמה משום תענוג אסור, משום צער מותר.
<h2>דף נד.</h2>
וכשמוציא הסוס לרשות הרבים צריך שלא יצא החבל מידו טפח. וגם צריך שיגביה מן הקרקע החבל שבין ראש הבהמה לידו. ואסור לקשור שתי בהמות יחד בחבל אחד ולמשכן יחד בשבת. אבל מכניס שני החבלים לתוך ידו. אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת ולא בזוג (פעמון) שבצוארו אע"פ שהוא פקוק (סתום במוך) ולא בסולם שבצוארו, (שעושים לבהמה כמו סולם בצוארה שאם יש לה מכה שלא תוכל לחכך לחבל ולנשוך על גבי המכה). ואסור להסיר האוכף מעל הסוס אפילו בחצירו. ולא להסיר המרדעת מעל החמור.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה. לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן. ולא ברצועה שבראשה, ולא בטוטפת מאזן לאזן (ציץ שעל המצח) ולא בסנבוטין (תכשיט תלוי בציץ) המגיעין עד לחיים בזמן שאינן תפורין. ומצאתי בשם החבר רבי בנימין בר' אברהם הרופא הא דאמר לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן. דוקא בשאינן כרוכין וקשורין בשערותיה. אבל אם קלועות שערותיהן בחוטין של משי או מוזהבין מותר. דליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא, דודאי אינה סותרת קליעת שערותיה לכך. ירושלמי [שבת פ"ו ה"א] תכשיטין למה הן אסורין. אמר ר' בא על ידי שהנשים שחצניות (גסי הרוח) הן. היא מתרתן להראותן לחבירתה והיא שכחה ומהלכת בהן ארבע אמות ברשות הרבים.
<h2>דף נט:</h2>
בספר התרומה חשוק של זהב או של כסף ואין צניף עליו דהיינו עיר של זהב. והיינו עטרות כלות דאסירן אפילו בחול, וטבעת שאין עליה חותם, בכל אלה תנן לא תצא. ואם יצאה לרשות הרבים אינה חייבת חטאת. ואסורין דלמא שלפא ומחויא. נזמי האזן פירש רבינו שלמה ז"ל שמותרין לצאת בהם לפי שמהודקין היטב.
בספר יראים שני סרבלין ושני תכשיטין ואינו צריך אלא לאחד מהן אסור להוליכן זה על גבי זה. אבל אם צריך לכולם נראה שמותר להוליך זה על גבי זה אפי' שני או שלשה תכשיטין.
<h2>דף ס.</h2>
תנו רבנן לא יצא האיש בסנדל מסומר ולא יטייל בו מבית לבית, ואפילו ממטה למטה, אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה. מצאתי בשם הרב אברהם בן הרב שלמה. אלו הסנדלין שלנו למה הן אסורין שמא ישתלפו מרגליו ויבוא להביאם ארבע אמות ברשות הרבים. ולא יצא במנעל יחיד בזמן שאין ברגליו מכה. אבל אם ברגליו מכה מותר. ולא בתפלין. ואפילו למאן דאמר שבת זמן תפלין. אפילו הכי לכתחלה לא. שמא תפסק רצועת התפלין ויבוא להביאן ברשות הרבים. ולא יצא בקמיע שאינו מן המומחה. אבל אם הוא מומחה, בין דאיתמחי גברא בין דאיתמחי קמיעא, בין דאיתמחי גברא כגון שעשה שלשה קמיעי לשלשה בני אדם לאחד אחד פעם. דאיתמחי קמיעא עשה קמיע לג' אנשים והועיל להם, מותר לצאת בו, בין קמיע של כתב בין קמיע של עיקרין. בין חולה שיש בו סכנה בין חולה שאין בו סכנה. ולא שנכפה אלא אפילו שלא יכפה. מצאתי בספר שבולי הלקט ואלו הטבעות שכותבין בהן אותיות לרפואה כגון גות גות וזולתם ואין בהם חותם נראה שאסור להוליכן בשבת אם לא נתמחו היטב כקמיע מומחה. פעם אחת הייתי אני יחיאל הסופר מוליך טבעת שאין עליה חותם לרפואה ושאלני מורי הר' מאיר אם הייתי מוליך אותו בשבת, ואמרתי שלא הייתי מוליך אותו כלל, אמר לי יישר כחך כי יפה אתה עושה. לא יצא אדם לא בשיריון ולא בקסדא. או במגפיים, ולא בסייף ולא בקשת ולא בתריס. ולא באלא. ולא ברומח. ואם יצא חייב חטאת.
<h2>דף סא.</h2>
ולצאת בבתי ידים בשבת. מצאתי בספר שבולי הלקט אעפ"י שהן דרך מלבוש לידים חוכך (חפץ ומקוה) אני עליהן להחמיר. לפי שאין אדם יכול למשמש בידיו יפה ולעשות מה שצריך, ופעמים שצריך למשמש בבשרו או לחכך בבשרו וצריך להוציאם מידו ושמא ישכח ויוציאם ארבע אמות ברשות הרבים. אך אם תפרן בבתי זרועותיו של מלבושיו מערב שבת או קשרן קשר של קיימא דליכא למיחש דילמא משתלפי שרי. ונראה שאם יש בבתי ידים קרסים ומחברם עם בתי זרועותיו שמותר להוליכם.
<h2>דף סב.</h2>
בספר התרומה מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם אפילו ברשות הרבים גמורה, דליכא למיגזר באיש דלמא שליף ומחוי. ורבינו ישעיה כתב מבעיא לי איש בטבעת שאין עליה חותם אי גזרו ביה רבנן דלמא שליף ומחוי כי היכי דגזרו בה באשה בטבעת שאין עליה חותם או לא. ומצאתי בירושלמי [שבת פ"ו ה"א] כהלכה. ולא בעיר של זהב. והאיש ע"י שאינו שחצן מותר. נשמעינה מן הדא דרבן גמליאל ירד לטייל בחצרו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חבריו משום תכשיט. הדא אמרה אחת האשה ואחד האיש. הדא אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת. אסורות לצאת בו אפי' בחצר.
<h2>דף סג:</h2>
ומותר לאשה להוליך רצועה או משיחה סביב לבתי שוקיים שלה כדי שלא יפולו ואע"פ שאינה קשורה בהן.
<h2>דף סד:</h2>
אמנם רבינו תם ז"ל פירש דכל אלו התכשיטין מותרין לדידן שאין לנו רשות הרבים גמורה. ובספר יראים מפרש מה טעם אנו מתירין עתה התכשיטין. משום דעיקר איסורן אינו אלא משום דלמא שלפא ומחויא לחבירתה, והני נשי דידן רגילות הן בכך וחשובות הן וגנאי היא להן להתפאר בתכשיטיהן הילכך שרי.
<h2>דף סו:</h2>
ומותר לשחוף (להאחיז) את הכוס על גבי הטיבור בשבת. ומותר לסוך את כפות רגלי האדם שנשתכר בשמן ומלח. ולומר כשם שצולל זה השמן כך יצלול יינו של פלוני.
<h2>דף עג:</h2>
תוספתא [שבת פ"י מי"ד] לא תקלח אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה.
<h2>דף עה.</h2>
ואסור לאדם למתוח חוט התפירה בשבת משום דהוה ליה כתופר. כתב רבינו ישעיה ז"ל. אלו שעושין נקבים בפי בתי ידים שלהם ויש חוט מחובר עם מחט שמכניסין באותן הנקבים ומהדקים על ידיהן. בין אם היה הפתיל מושם בנקבים מערב שבת מרווח והדקו בשבת, בין אם הכניסו בנקבים בשבת אין בו כתופר. דתופר לא הוי אלא מי שרוצה בקיומו שיהא מהודק תמיד וכי רפה החוט קשה לו. הילכך כשמותחו חייב חטאת, אבל זה שאינו רוצה בהידוקו אלא בשעה שלובשו ובשעה שפושטו מרפה אותו אין בו משום תופר, ואינו דומה אלא למי שיש בבגדו לולאות וקרסים ומחברן בשבת. וגם מפני המחט שהיא נקובה אין לאוסרו דמחט נקובה האסורה אינה אלא כשאינה מחוברת בבגד אבל זאת שמחוברת בפתיל והפתיל מחובר בבגד ואין נפרד לעולם מותר. והוא הדין לפתיל העשוי למנעלים. ודוקא אם יש שם נקבים דמותר. אבל לתפור חוט אחד בבתי ידיו וכשפושטו מרחיבו וכשלובשו מותחו ומהדק בתי ידיו, תפירה היא זו ואסור. דמה לי תפירת יום אחד ומה לי תפירה עולמית. והיראים כתב אותם שיש להם בבגדיהם נקבים ובם חבלים והחבלים קבועים ומהדקין אותן חושש אני להם מחטאת.
<h2>דף ק:</h2>
ספינות הקשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו. נפסקו נאסרו. חזרו ונקשרו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון. תוספתא [שבת פי"א מ"י] בתים שבספינה חייבים בעירוב. ושאר [ספינות] שאין להם בתים הרי הם כשרויין בחצר. לוחין שבספינה אין מטלטלין אותן. ואם היו מכסין בהם פירות או כלים. הרי הן ככסויי כלים ומטלטלין אותן. ואין צריך לשכור רשות מן הנכרי לטלטל בספינה בשבת. כך מצאתי בשם רב יהודאי גאון ז"ל. וגאון אחר כתב [ג"כ] ספינה מותר לטלטל בכולה ואין צריך לקנות רשות מן הנכרי כמו בחצר. ואסור לזרוק מן הים ליבשה ומן היבשה לים. מן הים לספינה ומן הספינה לים. ומותר להשליך מים או להשתין בדופני הספינה אף על פי ששותת ויורד לים.
<h2>דף קז.</h2>
ומורסא (מכה טריה) מותר להוציא ממנה לחה אף על פי שיש בה דם.
<h2>דף קז:</h2>
ומותר להרוג את הכינה בשבת לפי שאינה פרה ורבה. אבל פרעוש אסור להרוג שהרי פרה ורבה. ואפילו לצוד פרעוש בשבת ממקום שאינו נצוד ועומד. כגון מעל הארץ או מבגדיו מבחוץ אסור, אבל מותר לצוד אותו מעל בשרו. וכן כתב בעל התרומה.
<h2>דף קט.</h2>
מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש.
וכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת. וגב היד וגב הרגל כמכה של חלל דמי. ומחללין עליה את השבת. ומותר להעלות אזנים בשבת וכן אצטומכא דלבא, וכן ערלת הגרון.
<h2>דף קט:</h2>
כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה. ודוקא אוכלים ומשקין שאוכלים גם הבריאים אוכל אדם ושותה לו לרפואה בשבת. אבל מרקחות ומשקיות שאין דרך בריאים לאכול ולשתות לא התירו אלא לחולה שיש בו סכנה. כן מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל.
<h2>דף קיא:</h2>
מצאתי בשם הר' אליעזר מוורמשא ז"ל מי שהסיך מים בשבת ואיכא ניצוצות על בגדיו ועל המכנסים שלו, אסור להשליך מים על מקום הניצוצות דהוי כמלבן. אלא כיצד יעשה יטול ידיו ויקנחם במקום ניצוצות ואין בו איסור.
ואסור לקשור קשר של קיימא בשבת. תוספתא [שבת פי"ג מט"ז] זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו באחת מידיו. או קשר שאין של קיימא ואינו יוכל להתירו באחת מידיו. אין חייבין עליהן עד שיהא קשר של קיימא ואינו יכול להתירו באחת מידיו. קשר שדעתו לקיימו שבת או חדש פטור אבל אסור. ואם דעתו לקיימו לעולם חייב חטאת. אין דעתו לקיימו אלא ליומו מותר לכתחילה.
<h2>דף קיג.</h2>
מקפלין את הכלים אפילו ארבע וחמש פעמים כדי ללובשן בו ביום. והוא שאין לו להחליף. יש מדקדקין מכאן שאסור לקפל את הטלית שמתעטף בו בבית הכנסת מאחר שאין בדעתו להתעטף בו עוד בו ביום. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת. אבל לא משבת למוצאי שבת.
<h2>דף קטו.</h2>
ואם ירא אדם פן יבוא ליסטים או עבדי השר לחפש בביתו וליקח מעות או זהב שבתיבתו, יכול לטלטלם ולהצניעם בביתו בכל מקום שירצה. כך מצאתי בשם בעל התרומה ז"ל. כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. ודוקא אם הן כתובין בלשון הקדש. כך פסק רבינו חננאל ז"ל. אבל הברכות והקמיעין אין מצילין אותם מפני הדליקה. כתב בעל התרומה כי בימי התנאין והאמוראין היו מצילין דוקא נביאים וכתובים לפי שלא היו כותבין תלמוד משום שנאמר (שמות ל"ד) על פי הדברים האלה. אלה אתה כותב ואין אתה כותב הלכות. אבל לדידן שאנו רשאין לכתוב הכל מפני השכחה, מצילין את הכל הן תפלות הן ברכות. וכשם שמצילין אותם מפני הדליקה כך מצילין אותן מן המים ומן המפולת ומכל דבר המאבדן. ומצאתי בשם גאון. שאם נפלה דליקה בשבת מותר לומר לנכרי להוציא הספרים דרך רשות הרבים כדי להצילם.
<h2>דף קטז:</h2>
ואסור לקרות בשבת כתיבה שעל גבי הצורות או בכלי כסף וזהב. וכן אסור לקרות בשטר מקח וממכר. והכי נמי אסור לקרות באגרות ששולחין ממקום למקום לידע מה ששולח לו חברו. ויש שמתירין הרהור בלא קריאה, כדאמרינן (ישעיה נ"ח) ודבר דבר. דבור אסור הרהור מותר. לפיכך מותר לעיין באגרות ולא יוציא בשפתיו. ויש שאוסרין אפילו הרהור בלא קריאה. שמא ישא ויתן בעניני האגרת. וכן כתב גם החבר ר' בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל.
<h2>דף קכא.</h2>
ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ודוקא בדליקה אבל בשאר איסורי שבת לא. ובעל הלכות גדולות מתיר אפילו בשאר איסורי שבת.
<h2>דף קכב.</h2>
נכרי שהדליק את הנר לצורך עצמו משתמש ישראל לאורו. ואם הדליקה בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו. נכרי שעשה כבש לירד בו יורד אחריו ישראל, ואם עשה הכבש בשביל ישראל אסור ישראל לירד בו.
וכתב מורי הרב חביבי רבי יהודה בר בנימין הרופא ז"ל שאם תפר הנכרי בגדיו של ישראל בקבולת, שמותר ללובשן בשבת, מאחר שנתנם לו לתפור מבעוד יום. וכן שמע מפי הר' מאיר ז"ל. אבל הר' אביגדור ז"ל אוסר לישראל להשתמש בהן בשבת.
נכרי שליקט עשבים לבהמתו בשבת מאכיל אחריו ישראל. ואם ליקטם עבור בהמתו של ישראל אסור. מלא מים להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל. ואם מלא בשביל ישראל אסור. והני מילי דמותר להשקות אחריו ישראל כשאין הנכרי מכירו אבל אם הנכרי מכירו אסור גזרה שמא ירבה בשבילו. אבל אם מלא הנכרי מים לשתות הוא בעצמו, מותר לשתות אחריו ישראל ואפילו אם הוא מכירו.
<h2>דף קכד.</h2>
כל דבר שיש עליו תורת כלי ראוי לטלטלו בשבת לכל ענין. ובלבד שיהיה מלאכתו להיתר, ואפילו מחמה לצל מותר לטלטלו. ודבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. מחמה לצל אסור. ושלא יגנב כמחמה לצל דמי.
<h2>דף קכה:</h2>
ומותר לטלטל האבנים לסגור בהן דלתות כיון שנעל בהן בחול. וכל שכן אם יחדן והזמינן לכך.
<h2>דף קכט.</h2>
אבל בחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. דאמירה לנכרי שבות ובמקום פקוח נפש לא גזרו רבנן.
<h2>דף קלח:</h2>
וכובע של לבד (פילץ) או של קשין וכנפי טווסין. מצאתי בשם רבינו גרשום ובשם רבינו שלמה ז"ל שמותר לצאת בו. אך שיהיה מהודק וקשור יפה שלא יפילנו הרוח. וכתב החבר רבי צדקיה בספר שבולי הלקט ועל אלו הכובעים שהן של בגד דק נראה בעיני שצריך לקושרן תחת צוארו שהרי אינן מהודקין ומיושבין היטב על הראש ונוחין וקלים להוציאן הרוח מראשו. ויש לחוש שמא יוליכם ארבע אמות ברשות הרבים. אבל במטוה של נוצה של עזים ליכא למיחש שהרי מתישב היטב בראשו. וכתב בעל התרומה מטוה של נוצה (ביריט"א) אפילו בלא קשירה מותר דמהדק שפיר בראש. ונראה שאלו שמוליכין אותה כפולה ואינה נכנסת היטב בראש שיש לחוש שמא יפילנה הרוח ויבוא להביאה ארבע אמות ברשות הרבים. על כן אין טוב לעשות כך.
<h2>דף קמ.</h2>
ואלו הכובעים דקים וחלוק ומכנסים אסור לכסכס אותן כדי לרככן בשבת, לפי שהן קשים לאחר רחיצתן ומנהג בני העולם לכסכס אותן בידיו מעט, ואסור לעשות כן שלליבונו הוא צריך, כך מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל.
<h2>דף קמא.</h2>
מצאתי בשם הגאונים ז"ל, אם עומד אדם בשפת הים ונוטל ידיו ממימי הים אין זה מטלטל מכרמלית לכרמלית, דגבול ים הכל מיקרי ים, ועוד שהוא גדול והולך שם והכל כרמלית של ים הוא חשוב. ונהר נמי היינו טעמא.
בספר התרומה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעות במים פן יסחטם. והיראים כתב שאפילו אם אין טינוף בבגד אסור ליתן עליו מים. וכן כתב בשם רב יהודאי גאון ז"ל. והא דאמרינן טיט שעל בגדו מכסכסו (מרככו) מבפנים ואינו מכסכסו מבחוץ, פירש רבינו תם ז"ל דאשל פשתן קאי דמחזי כמלבן אבל של צמר ושל משי מותר.
<h2>דף קמב:</h2>
ואם עשה אדם דבר היתר בסיס לדבר האסור על דעת להיות שם האיסור כל השבת, אפילו אם נפל האיסור מעל ההיתר אסור לטלטל את ההיתר. לפי שנעשה בסיס לדבר האסור, כך מצאתי בשם בעל התרומה ז"ל. אבל אם עשאו בסיס לדבר האסור על דעת לנער האיסור בשבת מנערו ומותר.
מצאתי בשם הגאונים ז"ל, מעשה והניחו מערב יום טוב כיס מעות על כלכלה של פירות והתיר רבי לומר לנכרי לסלק הכיס מן הכלכלה. נר שהדליקו בו באותה שבת, כתב רבינו ישעיה ז"ל אלו היה צריך למקומו כגון שתלה הנר על שולחנו או בשום מקום שצריך להשתמש בו והנר מעכבו שמותר לטלטלו. ובשם הגאונים האחרים מצאתי יש שמניחין בשבת פת על הנר שהדליקו בו באותה שבת ומטלטלין את הנר. וטעות הוא בידם שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. וכן מצאתי בשם רבינו חננאל ובשם רבינו תם והר' יוסף ז"ל שאין מטלטלין שום מוקצה ע"י ככר או תינוק. ואסור לשחוק בכדור בשבת. ומצינו במדרש איכה טור שמעון הוה מפיק תלת מאה גרבין דמרקוען בכל ערובת שובא לאילין קיטיא. ולמה חרב, אם תאמר משום זנות והלא ריבה אחת היתה שם והוציאוה משם, ולמה חרב. אמר רב הונא על ידי שהיו משחקין בכדור בשבת.
<h2>דף קמג:</h2>
חבית שנשברה בשבת אין לערות מכלי אל כלי כדרך שהוא עושה בחול גזירה שמא יביא כלים מן החוץ. כך מצאתי בשם הר' אביגדור ז"ל.
<h2>דף קמד:</h2>
מצאתי בשם גאון ז"ל היכא דאיכא סכנה לבהמה אומר לנכרי מערב שבת חלוב פרתי וטול החלב לעצמך.
<h2>דף קמו.</h2>
מצאתי בשם הרב ר' יוסף ז"ל נקב שנסתם בחביות שלנו שסותמין אותן בעץ מותר לנוקבן בשבת להוציא העץ. ובלבד שלא יהא הנקב כנגד השמרים. וגם ליתן הקנה חלול בנקב להוציא היין מותר. ואף על פי שלא היה בו מעולם.
<h2>דף קמז.</h2>
ואסור לאדם לנער טליתו מן העפר ומן המים בשבת. ודוקא חדשים ושחורים, והוא שמקפיד עליהן אם לא ינערם.
ראיתי לגאון מה שמוליכין רצועות (איי"לידי) באבנט כדי לקשור האנפיליאות (מנעלים) או בתי שוקים למותחן, ופעמים שהולכין יחפין כגון ביום הכפורים או בימי הקיץ מרוב החום, נראה שאין אסור בדבר ולא משאוי. ומצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל אלו הפתילין שהן תלוין באבנט המכנסים וקושר בהן בתי שוקים. אם אינו לובש בתי שוקים אותן הפתילין משאוי הן להוליכן בשבת ואסורין. ונראה שאם הם מוזהבות או הן של משי אלו הפתילין התלוין באבנט, אפילו לדברי המתיר להוליך בשבת שאר הפתילין הרי אלו אסורין, לפי שהן חשובין ואינן בטלין באבנט.
וכתב בעל התרומה אסור להניח על כתפיו שוליו של טלית הנופלים לאחוריו. וכן שתי קרנות טליתו התלויין למטה לפניו אסור להניחן על כתפיו. ואם נפסקו רצועות סרבלו או לולאות שמכניס בהן ראשו מותר ללכת בכך, לפי שהלולאות בטלות לסרבל. ואם הן מוזהבות או חשובות וראויות עוד לשומם בסרבל, אם כן חשובות הן ולא בטילי ואסור ללכת בהן ברשות הרבים כמו טלית שאינה מצוייצת כהלכתה. ומצאתי בשם הר' יוסף ז"ל שאסור לקפל קרן הטלית על כתפיו דנראה כמשאוי. אבל להתעטף בטליתו אף על פי שמתקצר קצת מלמטה ומתכסה בו כתפו מותר. ומצאתי לגאון אחר אסור לאדם לקפל טליתו על ראשו ועל כתפיו בשבת מפני החמה או מפני הגשמים דהכל משאוי הוא.
<h2>דף קמז:</h2>
סכין ומפרכין (מגרדין) לו לאדם. ודוקא שמן. אבל חלב או שומן אסור לפי שנמחה והוה ליה נולד. כך מצאתי בשם בעל התרומה.
<h2>דף קמח.</h2>
ומותר להחזיר את השבר בשבת.
<h2>דף קמט.</h2>
ואסור לקרות בשבת כתיבה שעל גבי הצורות או בכלי כסף וזהב. וכן אסור לקרות בשטר מקח וממכר. והכי נמי אסור לקרות באגרות ששולחין ממקום למקום לידע מה ששולח לו חברו. ויש שמתירין הרהור בלא קריאה, כדאמרינן (ישעיה נ"ח) ודבר דבר. דבור אסור הרהור מותר. לפיכך מותר לעיין באגרות ולא יוציא בשפתיו. ויש שאוסרין אפילו הרהור בלא קריאה. שמא ישא ויתן בעניני האגרת. וכן כתב גם החבר ר' בנימין בר' אברהם הרופא ז"ל.
עי' ש"נ בשבת שם] וכבר נכפלה האזהרה הזאת בזה הענין בעצמו. ר"ל באסור ההסתכלות בעבודה זרה והוא אמרו [דברים י"א ט"ז רמב"ם פ"א ה"א] השמרו לכם פן יפנה לבבכם וסרתם ועבדתם. ר"ל כשיטעה לבך להסתכל בהן יהיה זה מביאך לסור מן הדרך הישר והתעסק בעבודתה. ואמר גם כן בזה הענין בעצמו [דברים ד' י"ט] ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים. שהוא ית' לא הזהיר שישא אדם עיניו ויביט אותן. ואמנם הזהיר על מה שייחסו אליהם עובדיהם בעין הלב. וכן אמרו [שם י"ב ל'] ופן תדרוש לאלקיהם לאמר איכה יעבדו הגוים וגו'. הזהיר מלשאול על איכות עבודתם, אפילו שלא יעבדם שזה כלו מביא לטעות אחריהם. ודע שהעובר על זה הענין חייב מלקות, ע"כ. כונת אזהרת מצוה זו מבוארת במה שכתב הר"ם ורבותינו כללו כל זה במאמרם אל תפנו אל מדעתכם, כי הפונה אחר האלילים וימשך אחריהם מפנה אל מדעתו. ומה שכתב הר"ם שיש מלקות בזאת האזהרה כבר באר בהלכות עבודה זרה [רמב"ם שם] שזהו כשפונה אחריה בדרך שהוא עושה מעשה. וכאשר תתבונן בענין אזהרת עבודה זרה תמצא שיש מהן אזהרות שאין בענינם שום עבודה, אבל נאסרו להרחקה, כגון עשיית הצורות ואפילו לנוי [שם ה"ב] וההסתכלות בה או בספרים אשר חברו מחברי הספרים בהורדת הרוחניים לכונה שכתב הר"ם. ומה שבארו רבותינו [ר"ה כ"ד ע"ב וש"נ] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. נאמר בעשיית הצורות לדעת עניני התנועות לעמוד על אמתת החכמה ההיא, לא שיהיה מותר ללמוד ולהבין בספרים המחוברים בענין הורדת הרוחנים, והוא ספר רפואות שגנז חזקיהו [ברכות י' ע"ב] כמו שיתבאר [אזהרה ל"ב] וכן מותר ללמוד מעניני הכשוף להבין ולהורות בצד מה מפני שאין בו רושם עבודה זרה כלל כמו שיתבאר
האזהרה י' לר"ם [סהמ"צ ל"ת י', ע"ז פרק ב' הלכה ג'] הוזהרנו מלנטות אחר עבודה זרה. והתעסק בספריה וספוריה, ר"ל ההתבוננות והעיון באותן ההזיות וההבלים שאמרום מחברי הספרים ההם שהרוחניים הפלניים ירדו על תאר כך וכך, והכוכב הפלוני יוקטר לו ויעמוד לו על תאר כך, ויעשה המעשה הפלוני וכיוצא בזה, כי ההתבוננות באלה המאמרים וההסתכל באלו ההבלים הוא מה שיעורר הפתי לאהבתם ולעבוד אותם [רמב"ם שם] והכתוב אשר הזהיר על זה הענין הוא אמרו [ויק"ר י"ט ד'] אל תפנו אל האלילים ולשון ספרא [תו"כ קדושים פ"ז הי"א] אם פונה אחריהם את עושה אותן אלוקות, ושם נאמר ר' יהודה אומר אל תפנו לראותם, ר"ל שאפילו המסתכל בצורת הצלם הנגלית, והתבוננות בעשייתה אינו מותר כדי שלא יאבד חלק מהזמן בחלק ממנה. ובפרק השואל אמ' כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקנו עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא א"ר יוחנן אל תפנו אל מדעתכם.
<h2>דף קנ.</h2>
המוצא מציאה בשבת יכול לשמרה עד הערב, כך שמעתי מפי הרב חביבי ז"ל.
<h2>דף קנא.</h2>
עושין כל צרכי המת בשבת. סכין ומדיחין אותו. ובלבד שלא יזיז בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין (שיתלחלח) כדי שלא יסריח, וקושרין את לחייו, לא שיעלה אלא שלא יוסיף. ומביאין כלים קרים וכלי מתכות ומניחין אותן על כריסו בשביל שלא יתפח. ופוקקין את נקביו כדי שלא תיכנס בהן הרוח. ואין מעצמין עיניו של מת בשבת ולא בחול עם יציאת הנפש.
